במרץ 2020, כשכולנו הבנו שאנחנו באמצע אירוע היסטורי של מגיפה עולמית, תומאס פויו (Tomas Pueyo) כתב מאמר על מגיפת הקורונה שהפך לויראלי בכל העולם. הוא דיבר שם על ״הפטיש והריקוד״. ה"פטיש" הוא האירוע המכונן א השבר שקורה עכשיו וה״ריקוד״ הן האדוות- השינויים, המשמעויות וההתאמות שכלל השווקים והמערכות יצטרכו לבצע בנוגע למכת הפטיש- למגיפה עצמה. אחת המערכות שגם חטפו את הפטיש לפרצוף וגם נאלצו לרקוד את הריקוד בצורה המעניינת ביותר היא מערכת החינוך. אין אזרח ואזרחית בעולם שלא הרגישו את זה, כולם חיפשו פתרונות.

חסמים ואילוצים הם תמיד הזדמנות להפגין יצירתיות, גמישות וחדשנות וזה בדיוק מה שמערכות החינוך היו צריכות לעשות. כשהעומס על מערכת החינוך הארצית היה אדיר והיה נדרש לתעדף אינסוף החלטות ופעולות לביצוע מיידי, כולם חיפשו את הגיים צ׳יינגר ואני חושב שהם מצאו אותו במערכות החינוך העירוניות- במנהלי החינוך. אני טוען (וזה רק אני כמובן) שבלי הפרואקטיביות של מנהלי החינוך (שכמובן הפעילו את המנהלות.ים ונשות ואנשי השטח), דברים היו מתדרדרים לתהומות עמוקים עוד יותר ממה שאנחנו מכירים. מערכות החינוך העירוניות די הצילו את המצב בעיניי ועדיין עושות זאת. כמי שמנהל ארגון חינוכי אני יכול לספר ממקור ראשון שאת המענה שקיבלנו ממערכת החינוך העירונית על מחלקותיה השונות, לא קיבלנו מעולם מהרמה הארצית ברמת המהירות, הדיוק, המסירות והענייניות.

אחת המחשבות שמעסיקות אותי בשנתיים האחורונות בנוגע לזירה החינוכית היא איך נזכור את התקופה הזאת ומה יהיה הנרטיב בדיעבד. האם נבכה יותר את מכת הפטיש- את השבר האדיר במערכת החינוך או את הריקוד שעדיין מצמיח תובנות, דרכים, סגנונות למידה וחינוך חדשים מתוך אילוצי המצב. בעולמות הלמידה מדברים המון על ההאצה המטורפת של טכנולוגיות הלמידה, סגנונות למידה היברידיים (חצי מרחוק וחצי פיזי), על שימוש בפלטפורמות טכנולוגיות, על מעבר ללמידה אסינכרונית (כל אחד לומד בקצב שלו מול הפלטפורמה מתוך שיעורים מוכנים מראש). זה דבר שהיה קורה גם ככה, פשוט הרבה פחות מהר. הסיפור הגדול באמת הוא התובנה שברגע האמת מערכת החינוך נאלצה לבזר את עצמה לארכיפלג של איים חינוכיים בצורת מוסדות החינוך העירוניים כדי להשיג תוצאות טובות יותר, ביצוע מהיר יותר ובקרה ומתן מענה איכותיים יותר. ועכשיו השאלה היא, האם אפשר או צריך לחזור לאחור למתכונת ריכוזית.

אם אתם שואלים אותי, אין מציאות שבה מערכת החינוך בישראל מצליחה לנתר קדימה שלא באמצעות רשויות מקומיות. אבל מעבר לזה, העיריות עצמן כבר הבינו שאין להן למה לחכות והן מקדמות יוזמות, סגנונות ניהול ושפות חינוכיות רוחביות שהן מייצרות לעצמן. חלק מהעיריות מייצרות מהלכים בודדים או סדרת מהלכים של קידום תחום כמו הגיל הרך או הכנסת בתי ספר משיטות חינוך פרוגרסיביות לערים, אחרות, כמו עיריית תל אביב-יפו למשל, מחליטות על מהלכים רוחביים כמו "פורצי דרך" מטמיעים גם ערכי ליבה ועקרונות עבודה וגם מהלכים מבניים שתומכים בהם (תוכלו לשמוע על זה בהרחבה בפרק). ותעשו לי טובה, אל תסגרו את כל הדיון הזה ב"בסדר, עיריית תל אביב- יפו, יש להם כסף". גם כי הכסף מחולק לעיריות באופן דיפרנציאלי וגם כי אם תאתגרו את עצמכם ותמשיכו לחפור, אתם תגלו שקורים דברים גדולים גם מחוץ לערים המרכזיות בארץ.

בקיצור, האורחת שלי בפרק ה- 26 של חייזרים חינוכיים היא שירלי רימון ברכה- ראש מנהל החינוך בעיריית תל אביב-יפו. ומצטער אם זה יביך, אבל אי אפשר להתעלם מהכריזמה, החדות והמנהיגות של האשה הזאת. עשר שניות אחרי שסגרנו את המקרופונים היא כבר היתה בשיחת זום עם עשרות מנהלות ומנהלי בית ספר ופנתה לכל אחת ואחד מהם באופן אישי ושאלה לשלומם ממקום אמיתי ואותנטי. שמעתי אותה מתראיינת לא פעם ולא פעמיים לגופי תקשורת גדולים ותמיד היה לה משהו מעניין לומר. אולי זה בגלל שהיא מעולם לא ניתקה באמת מגע עם השטח. ובימינו א.נשים שמתמצאים גם בשיחות מיקרו וגם בשיחות מקרו זה מצרך נדיר. אולי אפילו במיוחד בעולם החינוך. בפרק איתה תוכלו לשמוע על התובנות שזיקקנו מתוך מה שעבר ועדיין עובר על מנהל החינוך בעידן הקורונה, על המהלכים הרוחביים שמובילים במערכת החינוך בתל אביב-יפו ובמערכות חינוכיות בכלל ועל החשיבות של מערכות החינוך העירוניות לטובת קידום הזירה החינוכית.

*בשל תקלה קלה בשלב ההקלטה, הסאונד בפרק פחות איכותי, אבל בסך הכל סביר בהחלט. עמכם הסליחה.