מי שרוצים להבין מה זה חינוך דמוקרטי, צריכים לחשוב עליו לא כשיטת חינוך, אלא כתרבות. זו תפיסת עולם שמוטמעת ומועברת דרך ביטויים ומנגנונים חינוכיים. הפעם הראשונה שנתקלתי בבית ספר דמוקרטי הייתה לפני 13 שנים - הייתי מרכז שבט בצופים ולקחו אותנו לסיור בבית הספר הדמוקרטי ביפו. כשניסיתי להבין מה זה אומר בכלל חינוך דמוקרטי, שאלתי על מבנה בית הספר, על החוקים והתכנים שמועברים בו ואיך הם שונים מבתי הספר המסורתיים שאני מכיר. אם הייתי עומד מול עצמי אז, המשפט הראשון שהייתי אומר לעצמי הוא המשפט הראשון שמיכל אמרה לי בראיון: בתי ספר דמוקרטיים הם רק מופע אחד של חינוך דמוקרטי והם למעשה בתי ספר שמכילים את התרבות הדמוקרטית.

אמנם בתי הספר הדמוקרטים הראשונים קמו כמעין אלטרנטיבה למערכת החינוך המסורתית, יעקב הכט ועוד חבורה של אנשים מופלאים ראו בעיני רוחם תמונת מציאות חינוכית אחרת ויצרו אותה. היום רוב רובם של בתי הספר הדמוקרטיים מתפקדים כבתי ספר מוכרים ורשמיים. רוצה לומר, כפופים ל"מה" של משרד החינוך ול"איך" של התפיסות החינוכיות הדמוקרטיות. קול הא? אבל למה אני מספר לכם את זה בעצם? כדי להרחיב את המחשבה של כולנו על חינוך דמוקרטי מעבר ל"שמעתי שתלמידים יכולים לתבוע מורים לדיון משמעתי" או "הילדים יכולים לבחור האם להכנס לשיעורים או לא". מה שמעניין יותר בהקשר של החינוך הדמוקרטי הוא לא איך עושים את הדברים, אלא למה עושים אותם ככה.

והנה התשובה: בגלל האמונה בזכויות הטבעיות שמגיעות לכל אדם (כן, גם אם האדם הזה הוא ילד) והאמונה בדיאלוג. דיאלוג לא כהגדרה טכנית של שיחה בין שני אנשים, אלא כגישה רוחנית. החינוך הדמוקרטי מקדם דיאלוגיות כי דיאלוגיות היא מהלך דמוקרטי. כשאנחנו דיאלוגיים אנחנו פתוחים לדעות ולמה שנמצא מולנו כדי להתרם אחד מהשני. ושלא תטעו כאן, אין שיוויון בין תפקיד המורה לתלמיד באינטראקציה, אבל יש שיוויון בזכויות שלהם כבני אדם ולכן אין טאבו על כיוון הקשר בהכרח. כמי שמנהל ארגון חינוכי דמוקרטי, שואלים אותי המון פעמים מה הסיפור של החינוך הדמוקרטי מבחינת הפרקטיקה החינוכית ואני עונה את התשובה הזאת: למצוא את האיזון ההרמוני בין ההליכה על הציר הפרטי והאינדיבידואלי לבין הציר הקולקטיבי. להיות אדם עם דעות, רצונות, זהות, גבולות, רגשות, וגם כזה שמבין שהוא חלק מחברה ותלוי בה ולכן צריך לתרום לה באופן פרואקטיבי- גם כשזה לא מתיישב. זו האומנות הדמוקרטית- למצוא את הדרך לעשות את הבלתי אפשרי וליישב את המחלוקת מהתנועה על הציר הזה. או איך שליאור אמר: אחריות הפרט לצמיחת הקהילה ואחריות הקהילה לצמיחת הפרט.

האורחים שלי בפרק ה25 של חייזרים חינוכיים הם מיכל גלבוע אטר וליאור טל שדה (שאגב, הוא בעצמו פודקאסטר מצוין והמגיש של "קולות של רוח"). המנכ"לית היוצאת והמנכ"ל הנכנס של המכון הדמוקרטי חברה וחינוך. (את המכון ממנכ"לים בצמדים כאשר מיכל מנכ"לה יחד עם יותם טרון וליאור נכנס לתפקיד לאחרונה יחד עם סיגל וסר). מעבר להבהרה של מהו חינוך דמוקרטי וה"לישה" של ההגדרה הזאת, דיברנו בפרק על השינוי שהמכון עבר לאחרונה ועל מה הוא מבשר. ויש כאן בשורה! שהמכון עושה היום את מה שאנחנו קוראים לו "סקייל" לתפיסה של תרבות דמוקרטית: לא רק בתי ספר, ערים וקהילות דמוקרטיות וארגונים חברתיים ואפילו מסחריים יכולים היום לקבל מהם הנחייה ושירותים. למעשה, כל מי שרוצים לעבור מצורת ניהול ושיח היררכי ובירוקרטי להתנהלות שמבוססת על דיאלוג, אחריות הדדית והשתתפותיות יכול ומוזמן לפנות אליהם. שזה דבר מדהים בעיני.

*בשל תקלה קלה בשלב ההקלטה, הסאונד בפרק פחות איכותי, אבל בסך הכל סביר בהחלט ביחס לכלל הפודקאסטים.. עמכם הסליחה.

מוזמנים לשתף, להגיב, לעניין ולהתעניין באהבה.

על העריכה המופלאה של הפרק: שירה קליינהאוס.

לאתר המכון הדמוקרטי:
https:ׂׂ\\www.democratic.co.il\

לפודקאסט קולות של רוח:
https:\\www.kolot.info\podcast

לקהילת דמוקרשת:
https:\\www.facebook.com\groups\democreshet