בפעם הראשונה ששמעתי על חינוך אנתרופוסופי הציגו לי אותו באור קצת שלילי- כשיטת חינוך שאמנם היא פרוגרסיבית, אבל גם מאוד קפדנית ומרובעת. האמת? בכל מפגש שהיה לי עם החינוך האנתרופוסופי בסופו של דבר יצאתי מופתע לטובה ואפילו חשבתי שהדיבור הביקורתי כלפי הגישה הזאת ממש לא מוצדק. זה קרה לי גם בעבודה על הפרק הזה.

ככל שלמדתי על החינוך האנתרופוסופי ופגשתי במורים ותלמידים שחינכו והתחנכו בו, הבנתי שהחינוך האנתרופוסופי הוא מורכב להבנה ובגלל שהוא מורכב להבנה, כושר השיפוט שלנו אותו מוטה. שיטת החינוך הזאת, שמבוססת על משנתו של ד׳׳ר רודולף שטיינר, היא יצירה חינוכית-אנושית מתוכננת, מנומקת ועמוקה מעין כמוה שצריך להשקיע כדי להבין אותה. זאת לא גישה ״עצלנית״.

בעיני המורכבות של האנתרופוסופיה היא שהיא מייצגת דבר והיפוכו. כלומר, לפעמים ה״איך״ עושים את הדברים בשיטה האנטרופוסופית משדר את ההפך מה״מה״ או מהמהות שהעשייה החינוכית חותרת להשיג. החינוך האנתרופוסופי בנוי משכבות, מוקדי התייחסות ודגשים חינוכיים שונים המותאמים לשלב ההתפתחותי של האדם. בציר הרוחב יש את הנושאים כמו שימוש באומנות או התייחסות לטבע ולגוף ובציר העומק יש את השלבים שנבנים נדבך על נדבך בכל אחד מהנושאים בהתאם לצרכים של הילד. ולמרות שזה נשמע מצויין, אם לא מבינים את המבנה השיטתי, אותה שיטתיות נראית לא טוב, או לחלופין נראית כאילו היא מדגישה ערכים או סגננון שעלולים לבלבל ולהראות לא טוב.

אני רוצה לתת דוגמא שמסבירה טוב יותר על מה אני מדבר- למשל על העניין האמנותי. קצת לפני שהתחלנו את הראיון, רלי מנהל התיכון לקח אותי לסיבוב בבית הספר. אישית, היה קשה לי לראות קיר יצירות שכל הציורים בו נראים פחות או יותר אותו הדבר. למרות שאני יודע מה הרעיון שעומד מאחורי זה, עברו לי מחשבות אינטואיטיביות אחרות בראש: לא הבנתי, מה אתם מכריחים את כולם לצייר בדיוק אותו הדבר? הרי יצירה צריכה להיות הבמה המרכזית לחופש וביטוי אישי. רלי האיר את הסיטואציה בפני באור אחר: ״זאת עבודה על פרספקטיבה, לדעתי זה של שכבת ח׳ ואם תשים לב אתה תראה שהציורים מאוד דומים אבל כל אחד בחר להדגיש דברים קצת אחרת״. כשהתבוננתי טוב יותר הבנתי שהוא צודק.

ויותר מזה, שזאת שיטתיות שההגיון ההתפתחותי שלה מופתי. אם להיות כן עם עצמי, אני מאמין בתפיסה של שטיינר שלפיה בגילים הרכים ובגילי יסודי החינוך צריך להיות יותר הקנייתי, ברור, מכווין ומפתח מיומנויות כדי לבנות תחושת ביטחון וודאות בקרב הילדימות. בעולמות החינוך, חופש צריך להנתן בהדרגה כי לפעמים הוא עלול גם להזיק.

ובקיצור, לפעמים אנחנו שופטים דברים בחומרה כשאנחנו בכלל לא מבינים אותם.

ואת השיטה האנתרופוסופית צריך להתאמץ כדי להבין, אז הכנו לכם פרק שבוודאי לא יהפוך אתכם.ן לכאלה שמבינים, אבל הוא יקדם את ההבנה על האנתרופוסופיה. לי אישית, אגב, עוד לא יצא להתקל בבוגרי חינוך אנתרופוסופי שלא אהבו את התקופה במערכות החינוכיות וזה לא שלא הייתה להם נקודת מבט ביקורתית על הגישה- בעיני זה אומר המון.

בפרק ה 22 של חייזרים חינוכיים אירחתי את רלי פיגנבלט - מנהל תיכון זומר האנתרופוסופי כאמור. ״קצת אורבני פה מדי בשביל אנתרופוסופי לא?״ אמרתי לו. מה ״שחשוב זאת המהות האנתרופוסופית שנשמרת, בסוף אנחנו בלב רמת גן״ הוא ענה לי וצדק. רלי הוא בדיוק מסוג המנהלים שהייתי רוצה שיהיו לי. פיו וליבו שווים והוא מבין מה חשוב יותר ומה פחות. כשאין לו זמן הוא מכין עם חבורת תלמידים מהתיכון דגם של ירושלים העתיקה שהם מדפיסים במדפסת תלת מימד כי הוא ״חייב לאוורר את הראש״ וליצור עם התלמידים שלו. הדבר הכי מגניב בבית הספר זומר באופן כללי בעיני הוא שההייפ הוא בעיקר בגלל התוכן. הייתי כבר בבתי ספר עם חללים ״חדשניים״ שהכל טוב ויפה בהם חוץ מהחינוך. במקרה הזה אין ציפוי, אלא להיפך. יש תוכן והציפוי לא ממש חשוב (הגם שבית הספר יפה ומטופח).

בקיצור, אם תמיד התחשק לכם להכיר וללמוד קצת יותר על חינוך אנתרופוסופי ולא יצא, יש לכם כאן פרק שיקדם את ההבנה של מי לא מכיר ומי שחושב שהוא מכיר, אבל לא מספיק טוב.

להצעות, בקשות, שיתופי פעולה ורכישת מוצרים ושירותים, כנסו לאתר חייזרים חינוכיים
https://www.tzachi-e.co.il/

תודה לשירה קליינהאוז על עריכת הפרק