ב-1949 אירגן האמן הרב-תחומי החשוב והנודע ז'אן קוקטו את פסטיבל הסרטים המקוללים הראשון בהיסטוריה בעיירה ביאריץ בצרפת. במהלך ימי הפסטיבל הוקרנו סרטים שלדעת המארגנים הביקורת והקהל התעלמו מהם בהפגנתיות ובבוז, אך בעיניהם היה מדובר ביצירות מופת נסתרות. כמה מהסרטים שהוקרנו באותו פסטיבל נחשבים כיום לאבני דרך קולנועיות מהחשובות בהיסטוריה. עם השנים המונח של הסרטים המקוללים השתנה ונהפך להיות שם נרדף לסרטים שההפקה שלהם הייתה כאוטית עד בלתי אפשרית וכשהם כבר יצאו הם נקטלו לחלוטין גם על ידי המבקרים ולרוב גם בקופות. רק שהפעם רבים מהסרטים האלו באמת נשכחו וכמעט ולא נגאלו על ידי אף אחד. בפרק שלפניכם התמקדנו בשני סרטים מקוללים - הראשון הוא "עלילות סאות'לנד" הרבוד והסבוך של ריצ'רד קלי ("דוני דארקו") שנחשב לפיאסקו מהדהד עד היום, והשני הוא "סקידו" (1968) של במאי הוליווד הקלאסית המוערך אוטו פרמינגר שהוא אחת ההזיות הכי גדולות שהוליווד הוציאה מידיה אי פעם. האם ניתן לגאול את הסרטים המקוללים ויש להם בכלל ערך? האם היום ניתן ליצור סרט מקולל? ומה זה אומר על סיניפיליה ואהבה לקולנוע? עריכת סאונד: אמיר גלמן << בתחילת יוני, 8.6 ליתר דיוק, נקרין בסינמטק ת"א את "אגדות וסיפורים" של טוד סולונדז ("ברוכים הבאים לבית הבובות", "אושר") עם סלמה בלייר, ג'ון גודמן, פול ג'יאמטי ועוד! אז רשמו לכן ביומן ושריינו כרטיסים כאן - https://bit.ly/TrashtalkStorytelling >>