כולנו גדלנו בעולם אחר בלי בינה מלאכותית, בלי כלים חכמים שמבינים אותנו, בלי הצפה של ידע מהיר ודימויים מתחלפים כל שנייה.ובכל זאת, הילדות שלנו מלאה ברמזים:איך התמודדנו עם חוסר ודאות, איך שיחקנו, איך דמיינו, איך למדנו לסמוך על עצמנו או לא.
בפרק הזה אני רוצה לדבר על אימוץ שינוי. על איך הוא מרגיש, על הפחד שהוא מביא איתו אבל גם על האפשרות שהוא פותח. ועל איך דווקא חוויות הילדות שלנו עם כל הפשטות, החיבורים, הרגעים שבהם היינו סקרנים או אבודים יכולים להיות מפתח להבנת השינוי של היום.
ואת השיחה הזו אני בוחרת לפתוח דרך סיפור ההיכרות שלי עם נטלי שפיר.מעצבת, אמנית, מרצה בינלאומית ואדם שלא מפחד לפגוש עתיד שאין לו הוראות הפעלה. נטלי מובילה את קהילת המעצבים בבינה מלאכותית, ויחד איתה ועם עדי ארליך אנחנו יוצרות את ReThinker מיזם שמאפשר לילדים ללמוד לחשוב עם AI, ולא רק עליו. לפתח דמיון, לפתח שפה אישית, להבין שהטכנולוגיה היא אפשרות לביטוי אישי.
נטלי עצמה למדה פסיכולוגיה, והיא חיה בדיוק במקום שבו אנושיות פוגשת חדשנות. ביחד טיילנו לעתיד בתערוכה בלינץ שנקראת Ars Electronica, שבה ראינו איך טכנולוגיות יכולות לתמוך בחינוך, ברפואה, בחקלאותובעיקר באדם.
ומה שמיוחד בעיניי זה שהכול חוזר לשורש: איך חינכו אותנו. איך הקשיבו לנו. איך לימדו אותנו לשאול שאלות או רק לציית. השינוי שאנחנו פוגשים היום הוא עמוק, מהיר, בלתי צפוי אבל אולי הדרך לאמץ אותו עוברת דווקא במקום הכי מוכר:בחוויה הפנימית. בילד או ילדה שהיינו פעם. ובמה שנבחר להעביר הלאה.