מתי בדיוק ולמה זה קרה שהתחלנו "לנהל שיח" במקום לדבר? "להציף" במקום פשוט לומר? שבמקום להגיד 'לא' אנחנו אומרים "פחות", ושיום קשה ומתיש בעבודה הפך ליום "קשוח" או "מאתגר"?

אלון עידן, עיתונאי ועורך בכיר ב'הארץ' מנתח זה מספר שנים בטורו השבועי, 'רשימה שחורה' את האופן שבו השפה העכשווית שבה אנו משתמשים משקפת את המצב הפסיכולוגי והחברתי שבו אנו מצויים. בשיחה עם אלון, ניסינו להבין, האם מה שאנחנו עושים הוא בעצם סטריליזציה של השפה? מדוע אנו מבקשים לחטא את המציאות, והאם זה קשור לחוסר היכולת שלנו להתמודד עם המורכבויות הקיימות ביחסים בינאישיים? האם הפכנו לאנשים רגישים, שנפגעים בקלות, או שאולי להיפך, בגלל שאנחנו שונאים, וכועסים ומתוסכלים, אנחנו עושים סובלימציה (עידון) לשיח, בכדי שנוכל להמשיך לתפקד כחברה? ואיך העובדה שהכול הפך לסובייקטיבי ("האמת שלי", "בחוויה שלי") קשור לעובדה שאנו חיים בדור שבו אנשים מבקשים לעצמם סמכות, אבל מתרחקים כמה שניתן מלקחת אחריות ("רק אומר/ת")?