ברוב ענפי הספורט אנחנו עדיין משתרכים מאחור, אך יש תחום אחד שבו ישראל משאירה אבק לכל המדינות המערביות: ילודה. בזמן שערי אירופה הולכות ומתרוקנות מילדים, רחובותיה של ישראל ממשיכים להתמלא בעגלות ובחיים חדשים. האם זוהי סיבה לאופטימיות ולגאווה, או דווקא לדאגה? האם כמאמר המשורר, ילדים הם אכן שמחה? וכיצד אפשר לשקלל בין הצרכים הרגשיים והחברתיים שלנו לבין נבואות הזעם על מחירי הילודה?
All content for קצה הקרחון: מחלוקות עומק על סדר היום בישראל is the property of Beit Avi Chai | בית אבי חי and is served directly from their servers
with no modification, redirects, or rehosting. The podcast is not affiliated with or endorsed by Podjoint in any way.
ברוב ענפי הספורט אנחנו עדיין משתרכים מאחור, אך יש תחום אחד שבו ישראל משאירה אבק לכל המדינות המערביות: ילודה. בזמן שערי אירופה הולכות ומתרוקנות מילדים, רחובותיה של ישראל ממשיכים להתמלא בעגלות ובחיים חדשים. האם זוהי סיבה לאופטימיות ולגאווה, או דווקא לדאגה? האם כמאמר המשורר, ילדים הם אכן שמחה? וכיצד אפשר לשקלל בין הצרכים הרגשיים והחברתיים שלנו לבין נבואות הזעם על מחירי הילודה?
יותר מטיול להודו, מעל-האש ביום העצמאות או מפקק באיילון, השירות הצבאי הוא חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית. זה מתבטא בגאוות יחידה שנשארת שנים אחרי גזירת החוגר ובביטויי סלנג כמו "שבוז" ו"עפוץ", ששגורים גם על פיהם של מי שמעולם לא לבשו מדי זית. התרבות שלנו משופעת בקלאסיקות מוזיקליות שנולדו בלהקה הצבאית, ובאינספור דמויות חיילים על המסכים (מישהי אמרה "המפקדת"?). יותר מכל, נדמה שצה"ל הוא תחנת חובה בדרך לשייכות בחברה הישראלית. מעין מדורת שבט שמי שלא עברו בה, כאילו אינם לגמרי חלק ממנה.אבל בשנים בהן פרות...
קצה הקרחון: מחלוקות עומק על סדר היום בישראל
ברוב ענפי הספורט אנחנו עדיין משתרכים מאחור, אך יש תחום אחד שבו ישראל משאירה אבק לכל המדינות המערביות: ילודה. בזמן שערי אירופה הולכות ומתרוקנות מילדים, רחובותיה של ישראל ממשיכים להתמלא בעגלות ובחיים חדשים. האם זוהי סיבה לאופטימיות ולגאווה, או דווקא לדאגה? האם כמאמר המשורר, ילדים הם אכן שמחה? וכיצד אפשר לשקלל בין הצרכים הרגשיים והחברתיים שלנו לבין נבואות הזעם על מחירי הילודה?
