בס"ד

שיבת הפריון והשיבה אל מקור החסד:

קריסת הדמוגרפיה העולמית לאור פרשות האבות והמאבק על משמעותה המוסרית

אברהם גולדשטיין

א. מבוא: דילול האוכלוסייה כסימפטום מוסרי

התורה מלמדת כי הפוריות היא ביטוי לשפע חיים מוסרי ורוחני, ואילו העקרות - היא אות לשיבוש המהותי ביותר של הקיום האנושי: הניתוק מן המקור. כאשר האנושות שוקעת בזימה, כשהאהבה הופכת לתאווה והחסד לנתינה מחושבת, היא מאבדת את יכולת ההולדה - הביולוגית והתרבותית כאחת.

במונחים מודרניים -העולם חווה "דילול אוכלוסייה", אך שורשו הוא דילול החסד: ניתוק הברית בין גבר לאשה, בין אדם לזולתו, ובין אומות העולם למקור הברכה - ישראל.

ב. פרעה ושרה: חסד של פחד, עקרות מוסרית

כאשר אברהם יורד מצרימה, פרעה לוקח את שרה לביתו, אך עושה זאת מתוך ראייה חומרית, כמעט "אסתטית" הוא נמשך אל יופייה אך מנותק משורשה הרוחני.

בעומק הדברים: פרעה מייצג תרבות של תשוקה ללא גבול, עוצמה ללא מוסר, ולכן גם פוריותו - סגורה. "וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים עַל דְּבַר שָׂרַי".

הנגעים מסמלים חסימה של החיים עצמם: מצרים רוויה תאווה, אך עקרה מבחינה קיומית.

כאשר פרעה שולח את אברהם ואומר "קַח וָלֵךְ", הוא מוותר על הקשר עם מקור הברכה. הוא מכיר בגדולתו של אברהם אך שומר מרחק, מנסה "להיות מוסרי מרחוק".

זהו חסד מנוכר: נתינה מתוך פחד ולא מתוך ברית. גם כשהוא שולח את בתו הגר "להתברך", זו יוזמה טכנית, כמעט מדינית - לא רצון אישי של חיבור. לכן הברכה לא מתקיימת; הגר חוזרת למצרים – חוזרת למקורה הריק.

ג. אבימלך ושרה: חסד של הכרה ותיקון

אבימלך, לעומת זאת, לוקח את שרה בתום לב, אך כשהוא נענש - הוא שואל, מתחרט, ומבקש את תפילתו של אברהם. כאן נוצר קשר אמיתי, של הכרה הדדית וענווה:

"הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ... כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה".

אבימלך לא רק נרפא – אלא נפתח לשותפות:

"הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב".

הוא מכיר במעמדו של אברהם וחותם עמו ברית בבאר שבע.

בכך נפתחת הפוריות: "וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים... וַיֵּלֵדוּ".

החיבור לאברהם משיב לעולם את כוח ההולדה – זו פוריות מוסרית, שנובעת מהיכולת להכיר באומה חיה, להתחבר למקור הברכה ולא לשמור ממנו מרחק.

ד. הקבלה עכשווית: בין פרעה לזוהר מנדני

כעת נוכל לראות את ההקבלה:

בדפוסי ההתנהגות של שלוש הדמויות פרעה, אבימלך וזוהר מנדני ניכר ציר אחד מרכזי: יחס למקור הברכה.

פרעה מכיר בגדולת אברהם אך שומר מרחק, מבקש לסיים את הקשר במילים "קח ולך". החסד שהוא מעניק הוא חסד טכני, כזה שנובע מפחד ולא מרצון לשותפות. הוא רואה את שרה רק דרך היופי החיצוני, ולכן גם פוריותו נחסמת - נגעים וסגירה של החיים עצמם.

אבימלך, לעומתו, מתקן את אותו חטא ניתוק. הוא מבקש תפילה, מכיר באברהם כנביא, פותח את ארצו בפניו וכורת עמו ברית בבאר שבע. כאן נוצר חסד אמיתי לא של פחד אלא של אמונה וענווה, והוא מוליד ברכה: "וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים... וַיֵּלֵדוּ".

זוהר מנדני, בדמותו ובדבריו, מבטא גרסה מודרנית של דפוס פרעה. הוא מדבר בשם "שוויון אוניברסלי", אך מתנגד לייחוד היהודי ולרעיון המדינה היהודית. זהו חסד מרוחק, תיאולוגיה של ניתוק - מוסר שמבקש לטשטש את ההבדלים ואת הייעוד, ובכך מחזיר את האנושות אל אותה עקרות מוסרית־דמוגרפית.

בעומק, ניתן לומר:

פרעה מייצג חסד של פחד וניתוק.

אבימלך מגלם חסד של אמונה וברכה.

מנדני מבטא חסד של ריחוק והשטחה, החוזר לדפוס הפרעוני בעולם המודרני.

ה. הדילול כדינמיקה של ניתוק

ההקבלה הזו מסבירה מדוע דילול האוכלוסייה במערב הולך יד ביד עם דילול רוחני.

תרבות שמקדשת אוניברסליזם מנותק, שוויון מופשט ללא ייחוד, מאבדת את הרצון להוליד - כי היא איבדה את תחושת השליחות.

כשאין "למי" ו"מדוע", אין גם "לשם מה".

פרעה, מנדני, והעולם שמאחוריהם מייצגים אותה מגמה: מוסר בלי נשמה, הומניזם בלי ייעוד, רגש בלי אחריות.

לעומתם, אבימלך הוא אב־טיפוס לתיקון: הוא נפתח לברית עם ישראל, והוא שב לחיים.

מבחינה דמוגרפית ומוסרית כאחת - הברכה באה דרך החיבור, לא דרך ההסתגרות.

ו. סיכום: תיקון הדילול דרך החסד

בין פרעה לאבימלך נפרש כל ההבדל בין חסד של פחד לחסד של ברית.

פרעה - מדינאי מבריק, אך לבו סגור; הוא משחרר את הצדיק אך מגרש אותו.

אבימלך - מלך מאמין, המוכן לפתוח את ארצו, לבקש תפילה, ולהתחבר למקור.

זוהר מנדני מייצג כיום את הקול הפרעוני המודרני: קול של שוויון ללא קדושה, של צדק ללא שורש, של מוסר ללא אל.

ואילו ברית אברהם - אותה תודעה שמחברת חסד לייחוד - היא הדרך היחידה להשיב את הברכה, את הפוריות ואת טעם החיים לעולם.

כל דור שבוחר בברית עם ישראל - נולד מחדש.

כל דור שמתרחק ממנה - חוזר אל עקרות פרעה.