המקורות מציגים סקירה מקיפה של חייו ופסיקותיו ההלכתיות של הרב יוסף משאש (1892–1974), רב ספרדי בולט מצפון אפריקה ששימש כרבה הראשי של חיפה. הניתוחים מתמקדים בשיטתו הייחודית בפסיקה, המכונה "הדין, השכל והזמן", המשלבת נאמנות למסורת עם היגיון פרגמטי והתחשבות בצרכי הציבור המודרני וברוח התקופה. דוגמאות לפסיקותיו הרדיקליות יחסית כוללות היתרים להדלקת חשמל בחג, התרת כיסוי ראש לנשים בתנאים מסוימים, ונימוקים מקלים בנושאי כשרות ושבת כדי לאפשר חיים יהודיים משותפים. המקורות מציגים גם את האידיאולוגיה הציונית הנלהבת של הרב ואת גישתו הרציונלית המבקרת השפעות קבליות על ההלכה, יחד עם הצגת פרשנותו המהפכנית למושג "כבוד הציבור" בהקשר של קריאת נשים בתורה. לבסוף, המקורות מזכירים את המתח והמחלוקת שנוצרו בעקבות פסיקותיו המקלות, כפי שבא לידי ביטוי בהערות של רבנים אחרים.