היום נדבר על הילד הבכור !
הילד שבזכותו קיבלנו את התואר : אמא ואבא !
זה שעד לא מזמן היה היחיד והמיוחד שלנו, היה כל עולמינו. צולם מכל זווית אפשרית - חיוך ראשון,שן ראשונה,צעד ראשון..
המציאות שלו הייתה זו - אני היחיד והמיוחד. והופס ! הריון שני, אמא ואבא מתכוננים לתינוק החדש - הגוף של אמא משתנה, יש לה כבר פחות כוח להרים אותי... אומרים לי: "בקרוב יהיה לך אח קטן ! אתה תהיה הגדול !!!" אבל רגע... אני רוצה להיות ה-גדול??? מה זה אומר בעצם? אני עוד תינוק בעצמי!
ואז התינוק מגיע - וזה נכון שאמרו לי שזה כייף להיות אח גדול, וזה באמת קצת מגניב שיש פה תינוק חמודי ! והיי הוא אפילו קצת דומה לי !!! אבל ! אם זה כזה כייף, למה כולם מחייכים רק אליו? למה כולם שומרים עליו כלכך מפניי ?
"תזהר!", "תשטוף ידיים", "ששש שלא תעיר את התינוק", "אתה הגדול עכשיו"... ואחרכך גם מגיע ה- "תוותר לו, הוא הקטן", או "נו ! אתה הגדול תהווה לו דוגמא" .
אז בפרק הזה נכנסנו לראש של אותו בכור... מוכנים לצלול לשם?
איך הוא מרגיש ? האם יש פה שינמוך/הרעה בתנאים? האם זה נכון לתת לו אחריות?
למה הוא כלכך לא מרוצה?
למה ילדים גדולים נוטים להיות "בעייתיים"?
אם אנחנו עושים הפלייה מתקנת ,כמו שלמדנו בפרק על יחסי אחים, האם זה פוגע באח הצעיר? מה אנחנו עושים עם כל רגשות האשמה שאנחנו לא נותנים לאח הקטן את מה שנתנו לאח הגדול ברמת ההשקעה? למה הבכור לא משתף פעולה כשאנחנו אומרים לו : "תוותר לו", "תתחשב", "הוא קטן, תלמד אותו" ? מה לעשות עם כל האגרסיות/הרצון לתשומת לב שיש לבכור?
תלחצו על הפליי, תנו אוזן -
ותעדכנו מה תפס אתכם :)
להרשמה למסיבה של הורים בגובה העיניים (חגיגת פרק 120)
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של הורים בגובה העיניים