יש רגעים בחיים שבהם אתה פשוט פוגש את הגודל.לא כי מישהו הסביר לך מה זו משמעות,ולא כי קראת ספר על גבורה –אלא כי אתה שם. בעפר, בזיעה, באחווה.שבועות בלי מקלחת, חום שלא נגמר,לחם וקבנוס בראש השנה בעזה.ובכל זאת – זו התקופה הכי חיה, הכי אמיתית, הכי מחברת שחוויתי בחיים. שם אתה פוגש אנשים שיוצאים מעצמם.אין דתי ואין חילוני, אין אני – יש אנחנו.יש תחושת רוח, תחושת שליחות,שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם. אבל אז אתה חוזר.והכול נראה אחרת. איך חוזרים מהקדושה הזו, מהרוממות הזו – לחיים הרגילים?איך לוקחים את המשמעות מהחזית ומכניסים אותה אל תוך היום־יום? על זה נדבר היום.אני איתי שאוליאן, יחד עם נחמיה כהן –וזה הפרק שבו אנחנו מנסים להביןאיך ממשיכים לחיות בעוצמה גם אחרי שחוזרים מעזה. ```