יום אחד התקשרה אלי (שירי) הגננת וביקשה שאגיע. "עמית לפעמים לבד בהפסקות, וחשוב לי שנשלול סוגייה חברתית". הערכתי את תשומת הלב ובדקנו, כי הסוגיות החברתיות של הילדים שלנו, הן לפעמים מקור לדאגה. אנחנו נזכרים בילדות שלנו, משליכים על הילדים חוויות שלנו, מנסים לתקן סיטואציות ולפתור משברים חברתיים, מפעילים לחץ או מגנים עליהם בהגזמה ובעיקר פועלים ממקום של חרדה.

"אני חוששת שהיא תהיה כמוני כשתגדל, הייתי מאוד לא מקובלת", או "הוא ההיפך הגמור ממני, אני מתחנן שיזמין חברים הביתה והוא לא רוצה – מה נסגר?"

הכי טבעי בעולם שחשוב לנו שהם ירגישו נוח – עם עצמם ועם הסביבה, ולכן - פרק חברתי במיוחד, שמסביר איך לזהות ביישנות, מופנמות וחרדה אצל הילדים שלנו כי כדי שנוכל לסייע להם. חשוב שננמיך את מפלס החרדה, נתבונן בהם בלי לחץ ונזהה אם יש בכלל מקום לדאגה.