לדברים רבים יש התחלה אמצע וסוף וגם לתהליך ריפוי. בסוף תהליך הריפוי הכאב והסבל אינם מגבילים את החיים ואינם עוד המנוע המרכזי בהם. ובכל זאת הם נוכחים כחלקים שווי ערך לחלקים אחרים בחיים ונמצאים עימם בהיזון חוזר. סיומו של מסע ריפוי מעלה תחושות מורכבות. מחד הדרך שנעשתה נחווית כחציית המדבר: ארוכה, מתישה, מפחידה וכן עתירה בהתגלויות של נווי מדבר בלב הכאב. מאידך בסוף המסע ישנה הרגשה שמדבר כולו נחצה בצעד, כשרגעים רבים נשמטים מהזיכרון ועיניים מביטות קדימה.
כל הסיומות מלוות בפרידה. יש שהפרידה קשה להם, יש המושכים את הפרידות כעומדים בדלת ומסרבים לעזוב ויש המקצרים אותן מאוד ועוזבים בחטף. אך במסע ריפוי הפרידה היא חלק אינהרנטי מהריפוי ונחווית פעמים רבות בקלות הולכת וגוברת. כשהמסע מגיע לקיצו הרשמי והבלתי רשמי הפרידה מבית יונה ומהשותפים לדרך היא עוד אחת המפרידות ונחווית ככזו. וככל פרידה גם בה יש מידה מסוימת של המשכיות.
בפרק הכמעט אחרון נפגוש את כל הרבעה בשיחת הסיכום ונגלה את מה שאולי ייחלנו לו ואולי ידענו אותו כבר זמן. ניראה שסיום הסיפור מבחינתנו, הוא רק עוד פרק מבחינת גיבוריו ברצף הרב ממדי של חייהם. והם בניגוד אלינו לא רוצים למשוך את הסופים אלא כמהים כסוסים לפרוץ בדהרה, אולי דהרה עדינה אל האחו הפתוח, אל החיים המלאים.
ונשוחח עם איתי על