האם אפשר לזרוק את המשקל לפח? או האם מדד ה – BMI מודד בריאות?
אחד המטופלים שלי, אדם רזה במדדי BMI וספורטאי רציני שגם בגילו המופלג 85 שוחה בבריכה 6 פעמים בשבוע. קילומטר כל פעם. זה לא הפריע לגוף שלו לייצר רקמת שומן פנימית עבה שאיש לא ראה. לפני כשנתיים נאלץ לעבור ניתוח במערכת העיכול וכשהגיע לניתוח, ניתוח שלפי הנחת המנתח היה צריך להימשך גג שעה וחצי התברר שהדברים אינם כה פשוטים והניתוח התארך ונמשך יותר מארבע שעות. והסיבה ייתה לתדהמת הרופא - עובי רקמת השומן, שחסמה את הכניסה למקום המודלק.
"מגפת ההשמנה" כפי שהיא מוגדרת היום (אני אישית לא מסכימה עם המונח כי כלל לא ברור אם זו יצירה כלכלית פוליטית או מציאות וודאית) שולטת על השיח הבריאותי בעולם כבר שנים רבות. לצידה משחק משקל הגוף תפקיד של שחקו ראשי. אנחנו נשקלים כמעט באופן אובססיבי כדי לרדת במשקל ולהיות בריאים.
זה שנים מציפים מחקרים את התהיה על יעילות השימוש במדד המשקל כמודד בריאות ועל אחת וכמה על מדד ה BMI (משקל חלקי גובה בריבוע). כל זה לא מנע ממערכת הבריאות לאמץ אותו אל חיקה, להכניס אותו כמדד חובה סכל קופות החולים וללמד את הילדים הרכים בשנים, שחובה להישקל כבר בכיתה א' בבית הספר.
כדי לדון בכל המורכבות הזו הזמנתי את יאיר להב, מי שערך את המחקר וכיום דוקטורנט בפקולטה לרפואה באוני ת"א. יאיר להב מייסדו ומנהלו המקצועי של מרכז להב - מרכז לתזונה ופעילות גופנית. בעל תואר בתזונה קלינית האוניברסיטה העברית, תואר M.Sc בפיזיולוגיה מטעם הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב ותואר בחינוך גופני B. ממכללת וינגייט. מזה 7 שנים יאיר מלמד אנרגטיקה, ותזונה ומאמץ בפקולטה ברחובות. ובמשך 14 שנה שימש כראש תחום הכשרת מדריכי כושר במכון וינגייט.