מי שזוכר משניות בעל פה דומה למי שמחזיק בקלפי משחק. בזמן למוד הגמרא הוא גם משחק בזמן אמיתי עם רבא ואביי. הוא מבין את המטבעות שטבעו החכמים ולכן לא רק שהוא מבין "מי נגד מי" אלא שהוא גם נהנה מעצם הטריא והשקלא. מה שאין כן במי שבא ללמוד גמרא על בעיוור ("בליינד" באנגלית). אלף אין לו מושג מה בכלל משחקים, מי נגד מי, איך מנצחים? כל פעם שמתחילה משנה חדשה הוא טובע במעמקי הסוגיות כי הוא לא רואה מאיין בא ולאן הוא הולך. כהוא נשאל מה למדת היום? הוא מחכך בדעתו מבלי יכולת להשיב - מרוב עצים הוא לא רואה את היער מחבר המשניות לא צרף משניות לחטיבות באופן שרירותי. היה לו סיפור בראש. לפניכם ספור