בפרק הזה אני חוזרת אל הילדה שהייתי,

 זו שישבה והקשיבה בשקיקה לסיפורים של סבא וסבתאשלה

 ששרדו את השואה.
לא סתם הקשבתי

הכנסתי את הסיפורים אל תוך הגוף שלי.
לקחתי על עצמיאת העצב, את האבל, את הזיכרון

 כאילו אני זו שהייתי שם.

במשך שנים, כל יום שואה היה מכניסאותי למערבולת של עצב, דיכאון,

אפילו פחדים ממשיים.

בפרק הזה אני לא מספרת סיפור היסטורי

אני מספרת את הסיפור הרגשי, הפנימי,הלא מדובר.
הזיכרון שלאנמסר במילים, אבל חי עמוק בתוכי.

שתהיה לכן האזנה נעימה

וכמו תמיד אשמח לשמוע אתכן:

ניתן למצוא אותי באינסטגרם:

https://www.instagram.com/lea.hodaya.shemesh

בקבוצת הפייסבוק שלי "החברות של לאה":

https://www.facebook.com/share/g/14cau973uE/?mibextid=wwXIfr

השאלות המנחות לפרק הזה:

1.    איך התייחסו ליום השואה בילדות שלי, אם בכלל?

2.    איך השפיעה עליי החשיפה לסיפורי השואה בילדות?

3.    איך מגיבה הנפש שלי ביום השואה ואיפה אני מרגישהאת זה בגוף?

4.    איזו אמונה על העולם ירשתי, בעקבות מה שאני סוחבתאיתי מילדות לגבי יום השואה ולא בטוח שהאמונה הזו משרתת אותי?

5.    האם גם אני לקחתי על עצמי כאב של אחרים, עוד לפנישידעתי להחזיק את שלי?
(לא חייב להתקשר ליום השואה)

6.    איך אני יכולה לכבד זיכרון מבלי לאבד את עצמי בתוכו?
(זה יכול להיות כל זיכרון משפחתי שאת סוחבת איתך)