השיעור עוסק בכוחה של ה"שבועה" כמוטיב מרכזי בפרשה ובחיינו. הרב מסביר שהשבועה היא כלי שנותן תוקף, ודאות ויציבות למציאות מעורפלת, וכמו שהשבת ("שבע") מייצרת ודאות בשבוע, כך השבועה מכניסה את הנוכחות האלוהית והנצחית לתוך חיי המעשה, העסקים וההיסטוריה של עם ישראל.
הרחבה והסבר
השבועה בפרשת חיי שרה: הפרשה נפתחת ומסתיימת סביב שבועות. אליעזר עבד אברהם יוצא למשימתו רק מכוח שבועה חמורה [00:31], והיא הכוח המניע שמוביל למציאת רבקה. גם אברהם נשבע לאבימלך, והפרשה מלמדת הלכות שבועה (כמו נקיטת חפץ) [01:48].
הקשר בין "שבועה" ל"שבע" ול"שבת": יש קשר לשוני ומהותי בין המילים. שבעת ימי השבוע מייצגים את הטבע והחוקיות. העולם הזה ("ששת ימי המעשה") מלא בספקות וערפל (כמו "מודה במקצת" שחייב שבועה). השבת (יום השביעי) היא ה"שבועה" של השבוע – היא מביאה ודאות, עדות ואמונה לתוך המציאות המעורפלת [23:10].
השבועה כיוצרת מציאות:
יציבות היסטורית: השבועה מאפשרת לאדם לצאת מגבולות הזמן וליצור מחויבות לדורות. עם ישראל שרד את הגלות בזכות שבועת אמונים ("אם אשכחך ירושלים") [11:52] ובזכות השבועה שיוסף השביע את אחיו להעלות את עצמותיו.
כוח הדיבור: גם דיבור החלטי, גם אם לא נאמרה המילה "שבועה", נחשב כמחייב ורציני [16:26]. כאשר אדם מדבר בביטחון ("כן", "בטח"), הוא יוצר תשתית שאחרים בונים עליה, ולכן יש לזה תוקף של שבועה.
בבית הדין: השבועה נועדה לברר את האמת במקום שבו אין ראיות, ולהוציא את האדם ממצב של ספק ("מודה במקצת") [20:20].
הכנסת הקב"ה לחיים: כשנשבעים או מתחייבים (אפילו בכתיבת "בס"ד"), מכניסים את שם ה' לתוך עסקי הממון והחול, ובכך מרימים אותם [26:17].
השבועה והגאולה: אנו מזכירים לקב"ה בתפילות את שבועתו לאבות ולדוד המלך. הקב"ה כביכול "כבל" את עצמו בשבועה לגאול את ישראל ולבנות את ירושלים, ולכן הגאולה היא ודאית ואינה תלויה בבחירה, אלא היא חוק טבע מחייב מכוח השבועה האלוהית [43:01].
דוגמאות אקטואליות: