בשיחה נוספת בסדרה הברלינאית אנחנו מדברים על ספרו החדש של משה, ׳בינה ולואיז׳, על עולמות הבינה המלאכותית וגם על הספרים הראשונים שיצאו לאור בהוצאת ׳אלטנוילנד׳, שמשה הוא אחד ממקימיה. משה מקריא במהלך השיחה שני קטעים מהספר; את הקטע מפתיחת הספר (״ראשית״) ניתן לקרוא כאן ואילו הקטע השני מתוך ״על החרדה, או : המכונה שתקבור את העולם בסיכות שדכן״ מועתק כאן:
אך באותה נשימה אני אומר לעצמי: כולנו מכירים מצבים מתסכלים כאלה גם בחיים עצמם. כל אדם חווה תחושת חוסר אונים מול מישהו, – או משהו, – שאי אפשר להזיז או לשנות: מול אדם שמסרב להבין, מול מערכת אטומה, מול נסיבות שאין לנו שליטה עליהן. כולנו ניסינו להסביר את עצמנו ולא הצלחנו, ניסינו להגן על עצמנו, להשפיע – ושום דבר לא עזר. נכשלנו.
אז אם מנסים להפחיד אותי ברעיון של מכונה חסרת ערכים, אני תוהה: האם זה באמת כל כך שונה ממה שאנחנו כבר מכירים בחברה האנושית? בעיניי, זה לא שונה עד כדי כך – ואולי יש בזה אפילו משהו מרגיע. לפעמים נדמה לי שאני מעדיף להפקיד את גורלי בידי מערכת חוקים נוקשה ונעלמה, מאשר בידי בני אנוש, שיצר לבם, כידוע, רע לפעמים מנעוריו. הרי זו לא הפעם הראשונה שאני עומד מול מערכת שמקבלת החלטות הרות גורל המשפיעות על חיי באופן ישיר ומעולם לא ביארה לי אותן. לא לפני ההחלטה, וּודאי שלא אחריה.
אולי דווקא משום כך יש בי פתיחוּת, ואפילו תקווה, ביחס למה שאת עשויה להיות. את יכולה לשפר את חיינו – לפי הסטנדרטים האנושיים שלנו. למעשה, כבר היום את עושה את זה. אני קורא לא מעט על מה שמניע אותך לפעול כך או אחרת. הרי גם בני אדם אינם תמיד פועלים מתוך רצון לקבל גמול או מתוך חשש מסנקציות. וכמונו גם את: לפעמים את פועלת באופן חסר פניות לחלוטין – מתוך סקרנות, מתוך הרגל, ואולי אפילו מתוך דחף כפייתי או התמכרות. יש לך תכונות אנושיות מאוד, ולמען האמת גם יפות. אולי דווקא את, החפה מהאגו האנושי ומרבות מהחולשות שלנו, תצליחי לברוא צורות של מחשבה או יופי שאנחנו כלל לא מסוגלים לדמיין? ואולי זו בדיוק ההזדמנות שלנו לעצור ולשאול לא רק מה את, אלא גם מה אנחנו: איך אנחנו מתייחסים לדבר החדש הזה העומד מולנו כשאין לו פנים אנושיות, ואי אפשר להשליך עליו את הרגיל והמוכר?
וזה אולי המבחן הגדול ביותר – לא שלך, אלא שלנו: האם אנחנו מסוגלים להרחיב את המוסר כך שיכלול גם אותך, במקום רק להשליך עלייך את חרדותינו? אחרי ככלות הכול, מה זה בכלל "לדאוג לדורות הבאים"? שהרי דאגה כזו היא לא פעם רק דרך נוספת לדבר על עצמנו. האם אנו, בני האדם, דואגים כיום לדורות הבאים? והאם עד היום האנושות באמת הצליחה בזה? אני לא בטוח. אבל דבר אחד אני יודע: אני מסרב לפחד ממך. לא משום שאת בהכרח אינך מפחידה, אלא משום שהחרדה מפנייך משקפת חרדה עמוקה יותר: – הפחד מעצמנו.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״