פרק 3 בסדרת ההסכתים של מקור ראשון בשיתוף מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, בהנחיית מוריה קור ויעל שבח, יחד עם פורת סלומון, מייסד ומנהל בית הספר הגבוה ללימודי אמנות "פרדס", אמן ויוצר, ומנורה חזני, במאית קולנוע ויוצרת סרטים.

הכול כבר לא נראה אותו דבר, לטוב ולרע. או שמא הכול נשאר בשלו? החברה הישראלית בכלל והמגזרית בפרט, האמנות, ההתיישבות, הערכים, הפעילות החוץ־פרלמנטרית, האמונה והדת.

זוכרים גוש קטיף, מדברים על היום, 16 שנים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בסדרת ההסכתים "כתום לא דוהה" ננסה להבין איך נראית היום החברה על מגוון מרכיביה ומהן התמורות שעברו בה, כשכל פרק יעסוק בנושא אחר.

בפרק זה יעל ומוריה יארחו את פורת סלומון, שמאז עקירת יישובי גוש קטיף לא מסוגל ללבוש בגד כתום, ועבורו העקירה היא בעיקר זיכרון חזותי. בנוסף, יארחו את מנורה חזני שנעקרה בעצמה מהיישוב חומש שבצפון השומרון ויצרה סרט שמתעד את הימים ההם ממבט אישי, ו"מעניין לראות איך כל שנה הוא מובן אחרת".

מדוע עבור פורת העקירה מקבלת משמעות בצורת אמנות פוליטית, ולמה בעיני מנורה אמנות פוליטית זו לא מילה גסה? ובכלל, האם אמנות פוליטית היא דבר פסול?

מה גרם למנורה לצלם וליצור את סרטה על הגירוש מחומש "התנערי", ומה הוא שינה אצלה? איפה העקירה תפסה את פורת, ומה פחד לעשות באותה תקופה וחושב עד היום שחבל שלא עשה?

האם יש בכוח היצירה הפוליטית לשנות משהו ולהשפיע על חוות הדעת הציבורית, או שזו התרפקות מגזרית על פצעים מהגירוש?

איך ייראה הסרט הבא של מנורה, שתמנע את העקירה הבאה, ואיזו יצירה פורת ייצור כדי לעצור אותה?