רובנו חושבים שריצוי זה רק אדם שנותן לאחרים יותר ממה שהוא באמת רצה כדי שהם יאהבו אותו. האמת שזה נכון, אבל זה עמוק יותר מזה. ריצוי זה מנגנון שנמצא אצל כל אדם ברמה גבוה או נמוכה, אבל הוא נמצא והוא מגיע מתוך החלק התמים והפגיע בתוכנו שלא קיבל הכרה ואהבה ללא תנאי על עצם היותו הוא, שבמקום לקבל חיבוק הוא קיבל ביקורת. אותו הילד הבין שכדי להביא את האור שלו זה לא מספיק רק להיות הוא ועליו להיות מה שרוצים שהוא יהיה כדי להיות אהוב, ראוי ומקובל והכי חשוב, כדי לרצות את אמא ואבא. כולנו פיתחנו אלפי אסטרטגיות כדי לרצות את ההורים, אסטרטגיות שהיום אנחנו קוראים להם 'אני' בעוד שזה ממש לא אנחנו, זה רחוק מזה. אז למה ריצוי זה ההשלכה של הפצע העמוק ביותר? לאן הוא הוביל אותנו כבני אדם? כקהילה אנושית? ומה החלק הזה מבקש מאיתנו?