זה הפך לטרנד להגיד אני מבולבלת, אני מחפשת את עצמי, אני בתקופה כזאת. אנשים לא יודעים איך להסביר את התחושות שהם מרגישים בתוכם, אז מבולבל נותן את התיאור הכי קרוב. זה התחיל כשנולדנו אהבה ללא תנאי, טהורים מעצם היותנו, אבל כל מה שקרה מאותו יום היה תהליך מתמשך של בלבול, התנו אותנו בקבלת אהבה, אמרו לנו שאם נהיה טובים נקבל אהבה, שאם נהיה בשקט נקבל אהבה, שאם נהיה חרוצים אז יאהבו אותנו. שאם נתאים את עצמנו לתרבות נקבל אהבה.

מה זה ילדים טובים? מה זו אהבה אמא? מה זו התרבות הזאת? כל פעם שלא הקשבנו, קיבלנו כעס, צעקות, עונשים. הבנו שהאהבה שאנחנו זה לא מספיק, שהאור שאנחנו זה לא מספיק, היינו חייבים לקבל את האהבה שלהם כי זה כבר עניין הישרדותי, אז עשינו מה שצריך.

הדור שלנו מבולבל כי לא ברור לנו מה זו אהבה ולא ברור לנו מי אנחנו, ועדיין לא ברור לנו מה זו התרבות הזאת שאנחנו מנסים להתאים את עצמנו אליה. מהרגע שנולדנו רק התנו לנו את האהבה ולימדו אותנו להתאים את עצמנו למה שטוב לאמא ואבא.

בתת המודע הבנתי שמי שאני, האור הטהור שאני, זה לא כל כך מספיק כדי לקבל אהבה. עשרים שנה אחרי זה, עדיין אנחנו מחפשים את האהבה שלהם, את האישור שלהם,

עושים תואר 4 שנים בשביל החיבוק והסיפוק שלהם,

מתחתנים מהר כדי שלא יחשבו שאנחנו לא בסדר,

עובדים בעבודה מסודרת כי יציבות זה עניין חשוב,

מחפשים את האהבה הזאת בחוץ, בכל מקום ובדרך אליה שוכחים לגמרי את עצמנו. בלבול.