בית שביעי: ״בקיצור, הלוואי ואציע טובות ואושר, לכל האימהות שלי הישירות והעקיפות, הלוואי ואקח על עצמי בדממה, את כל פגיעותיהן ומכאוביהן של האימהות שלי.״

נדון ביחס שלנו לאידיאלים (לנשגב). בבודהיזם המאוחר הגיבור חש חמלה אינסופית. כשהלב פתוח והחמלה מופיעה, תמיד עולה השאלה האם אני עושה מספיק. הבית הזה מטפל בפער בין מה אנו אמורים לעשות והיינו רוצים לעשות, ובין מה שאנו באמת מסוגלים ועושים. העיסוק בפער צריך להיות ללא אשמה בושה וסלידה. הצורך לדעת לזהות את המצבים המנטליים הלא מיטיבים של הרגשות העוכרים. נדון בשאלה מהו המינון הנכון של תרגול על הכרית ולימוד, מול עשייה בעולם, שהרי העשייה בעולם יכולה להיות גם היא תרגול.

בית שמיני: ״הלוואי שיישאר הדבר מטוהר, מזיהומן של שמונה הטרדות היומיומיות, ולוואי ואני, משהכרתי את כל הדברים כאשליה, חופשי מהיצמדות, אשתחרר מכבלי.״

ארצה לשמור את תודעתי מטוהרת משמונה טרדות היומיום (כשלון, הפסד וכו). הבית השמיני מסתיים בהתייחסות לריקות. נראה כיצד המצב הנוכחי בארץ מאפשר לנו ללמוד משהו על היחס שלנו לכל הסובלים בעולם (פרופורציה רחבה). מגע עם המגבלה האנושית. חובה לעבור דרך תרגול שמתמודד עם הכאב שבמודעות למגבלה. נדון באיזון שנדרש בין חמלה לחוכמה (ריקות).